פסק דין משפחה – זכות מגורים בדירה

בית משפט לענייני משפחה במחוז ת"א

תמ"ש 50380-09 ב' ש' נ' ל' ואח'
תמ"ש 50381-09 ב' ש' נ' ל' ואח'

בפני כב' השופט נפתלי שילה
התובע ב' ש'
ע"י עו"ד אלי מור

נגד

הנתבעים 1. י' ל'
2. מ' ב'
3. מא' ב'
ע"י עו"ד הילה צאירי

כתבי עת:
מיגל דויטש, "תום-לב בשימוש בזכויות -", עיוני משפט, כרך יח (תשנ"ד) 261

מיני-רציו:
* אין לקבל את פרשנות התובע להסכם לפיה, יש להעניק זכות מגורים לנתבעת רק עד שהילדים יבגרו. עפ"י ההסכם, המועד שבו ניתן יהיה לפרק את השיתוף בדירה הוא היום שבו האישה תינשא בשנית. עם זאת, השאלה מה יקרה אם הנתבעת תחייה עם ידוע בציבור באופן קבוע, היא בגדר "חסר" שלא צוין בהסכם. בהתאם לעקרון תום הלב, יש לפרש חסר זה, כך שהמילים "להינשא בשנית" יכללו אף מגורים משותפים עם בן זוג קבוע כידועים בציבור. לפיכך,יש לפרק את השיתוף בדירה לאלתר. ואולם, דמי השימוש מגיעים לתובע רק מיום שבו עזבה הנתבעת את הדירה ועברה לגור בדירה שכורה עם בן זוגה.
* חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
* חוזים – פרשנות – כללים
* חוזים – קיום חוזה – בדרך מקובלת ובתום-לב
* חוזים – קיום חוזה – השלמת פרטים
.
האם זכאי התובע לתבוע פירוק שיתוף בדירה המשותפת לו ולאשתו לשעבר (הנתבעת) וכן לתבוע דמי שימוש ראויים עקב שימוש הנתבעת בדירה, על אף שבהסכם גירושין משנת 1985 נקבע כי דירת הצדדים "תישאר מוחזקת בידי האישה ושני הבנים להבטחת מגוריהם עד שהאישה תחליט להינשא בשנית" והאישה לא נישאה בשנית ואולם היא חיה כידועה בציבור עם גבר אחר ומשכירה את הדירה לצד ג'? התובע טוען כי כוונת ההסכם הייתה להבטיח בדירה המשותפת (להלן: "הדירה") את מגורי הילדים בלבד, וכי: "כל כוונת הצדדים הייתה לקבוע מה יקרה אם הנתבעת תינשא בשנית עוד בטרם יגיעו הילדים לגיל 18 שנים" ובמקרה כזה – למרות שהילדים עדיין קטינים – הוסכם כי יערך פירוק שיתוף בדירה. לשיטתו, מעת שהילדים הגיעו לגיל 18 זכותו לפירוק השיתוף בדירה התגבשה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעות בחלקן, מהטעמים הבאים:
כידוע, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. עפ"י העקרונות שהותוו בפסיקה, בהעדר אפשרות לקביעת אומד הדעת הסובייקטיבי, יש לבחון את אומד הדעת האובייקטיבי המושפע מעיקרון תום הלב. במקרה דנן, יש לדחות את פרשנות התובע להסכם. מילותיו של ההסכם בנושא זה ברורות ואין לקבל את עמדת התובע כי כוונת הצדדים הייתה להעניק זכות מגורים לנתבעת רק עד שהילדים יבגרו. הצדדים הסכימו מפורשות, כי המועד שבו ניתן יהיה לפרק את השיתוף בדירה הוא היום שבו האישה תינשא בשנית. גם העובדה שהתובע השתהה במשך שנים רבות ולא הגיש את תביעתו סמוך לאחר שהנתבע מס' 3 הפך לבגיר מלמדת כי כנראה גם התובע סבר שלנתבעת זכות מגורים בדירה אף לאחר שהילדים בגרו ואין עילה לפירוק השיתוף.
ואולם, ביהמ"ש סבור כי השאלה מה יקרה אם הנתבעת תחייה עם ידוע בציבור באופן קבוע, היא בגדר "חסר" שלא צוין בהסכם, ויש להשלימו. עפ"י הפסיקה, ניתן לראות בעיקרון תום הלב מקור להשלמת חסר בחוזה ויש להשלים את "החסר", באופן המגשים את תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוזה. לעניין חסר בהסכם גירושין, נאמר ע"י הפרופ' ג. שלו, כי יש להפעיל את דרישת תום הלב "ביתר שאת". לפיכך ולאור העקרונות הנ"ל, ביהמ"ש סבור כי יש לפרש את החסר הקיים בהסכם, כך שהמילים "להינשא בשנית" יכללו אף מגורים משותפים עם בן זוג קבוע כידועים בציבור. שכן, הרציונאל שעמד מאחורי קביעת היום שבו תינשא הנתבעת בנישואין שניים כ"יום הקובע" לביצוע פירוק השיתוף, חל במידה דומה מאוד אף ביחס ליום שבו תחייה הנתבעת עם בן זוג באופן קבוע. שכן, בן זוג כאמור, מהווה לה עוגן כלכלי בדומה לבעל. פרשנות ההסכם כך שתקבע כי אף מגורים משותפים עם בן זוג קבוע ללא נישואין פורמאליים, לא תיחשב כ"נישואין בשנית" לצורך ההסכם, היא פרשנות שאינה משקפת את ההיגיון שבבסיס ההסכם, היא חסרת תם לב ופוגעת יתר על המידה בזכות הקניין של התובע בדירה.
לפיכך, משהילדים בגרו, ולנתבעת יש בן זוג קבוע כאמור, יש לפרק את השיתוף בדירה לאלתר. ואולם, דמי השימוש מגיעים לתובע רק מיום שבו עזבה הנתבעת את הדירה ועברה לגור בדירה שכורה עם בן זוגה בחודש אפריל 2008. במידה והתובע יבקש להוכיח כי המועד שבו החלה הנתבעת לחיות יחדיו עם בן זוגה תחת קורת גג אחד הוא מוקדם יותר, יתקיים דיון בנושא.

החלטה

האם זכאי התובע לתבוע פירוק שיתוף בדירה המשותפת לו ולאשתו לשעבר וכן לתבוע דמי שימוש ראויים עקב שימוש הנתבעת בדירה, על אף שבהסכם גירושין משנת 1985 נקבע כי דירת הצדדים "תישאר מוחזקת בידי האישה ושני הבנים להבטחת מגוריהם עד שהאישה תחליט להינשא בשנית" והאישה לא נישאה בשנית ואולם היא חייה כידועה בציבור עם גבר אחר ומשכירה את הדירה לצד ג'?

א. רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובע והנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") התגרשו על פי הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 17.4.85 (להלן: "ההסכם"). הנתבעים 2-3 הם ילדי הצדדים ואף הם בעלים של חלק מהזכויות בדירה, על פי ההסכם.

2. בין היתר נקבע בהסכם כדלקמן:

"ד. הדירה הנמצאת ב… ….תישאר מוחזקת בידי האישה ושני הבנים להבטחת מגוריהם עד שהאישה תחליט להינשא בשנית. לאחר שהאישה תינשא בשנית כאמור אז תימכר הדירה לכל המרבה במחיר. לאישה תהיה הזכות לרכוש את הדירה.

ה. הבעל מתחייב להעביר מזכויותיו שיש לו בדירה הנ"ל, היינו מחצית הדירה, למ' 10% ולמא' 10%, ביחד לשניהם 20% ולבעל יישארו זכויות של 30% בלבד. כך שאם האישה תחליט לרכוש את הדירה תהיה חייבת לשלם לבעל בגין 30% שנשארו לו בדירה ולה יהיו ביחד 80% בדירה. למען הסר ספק שכל הכוונה לאי מכירת הדירה היא אך ורק להבטחת מגוריהם של האישה והילדים…

ו. עד למכירת הדירה כל הוצאה בגין תיקונים ו/או סילוק חוב למשכנתא ישולמו ע"י הבעל והאישה שווה בשווה".

3. התובע טוען כי כוונת ההסכם היתה להבטיח בדירה המשותפת (להלן: "הדירה") את מגורי הילדים בלבד. לטענתו, זכות האישה למגורים בדירה פקעה מעת שהילדים הגיעו לגיל 18 ולכל המאוחר במועד בו הפסיקו להתגורר בדירה.

4. לדבריו: "לא יעלה על הדעת כי התובע ימשיך לשאת ולשלם את הוצאות הדירה עד שהנתבעת תחליט להינשא בשנית, אם בכלל, באופן בו למעשה יכול להיווצר מצב בו התובע יכלכל אותה לעולמי עד" (סעיף 9 לכתב התביעה). התובע טוען גם כי: "כל כוונת הצדדים היתה לקבוע מה יקרה אם הנתבעת תינשא בשנית עוד בטרם יגיעו הילדים לגיל 18 שנים" (סעיף 7 לסיכומים) ובמקרה כזה – למרות שהילדים עדיין קטינים – הוסכם כי יערך פירוק שיתוף בדירה.

5. לטענת התובע, הנתבע מס' 3 שהוא הקטן משני הילדים, הגיע לגיל 18 כבר ביום 26.10.97 ואולם הוא המתין ולא דרש את פירוק השיתוף בדירה עד לשנת 2004, שאז אף הבן הצעיר עזב את הדירה.

6. התובע טוען כי הנתבעת כבר לא מתגוררת בדירה כמה שנים וכי היא משכירה את הדירה ונוטלת לעצמה את דמי השכירות. לדבריו, לא יעלה על הדעת שהצדדים הסכימו שהתובע ישלם מחצית מעלות התיקונים בדירה לכל ימי חייה של האישה, אשר יכולה לבחור שלא להינשא בשנית כל חייה. התובע טוען בסעיף 17 לסיכומיו: "היעלה על הדעת כי התובע הסכים שלא יוכל לעשות שימוש בחלקו בדירה לעולמי עד?"

7. התובע אף טוען, כי מאחר והנתבעת מודה כי היא חייה עם ידוע בציבור בדירה שכורה החל מחודש אפריל 2008, יש לראות בכך בעצם תחליף נישואין שכמוהו כנישואין. לדבריו, לא ניתן היה להוסיף בהסכם כחלופה לנישואין שניים מצב של חיים כידועים בציבור, היות וההסכם אושר בבית הדין הרבני שלא היה מאפשר הוספת חלופה זו.

8. לפיכך, הגיש התובע ביום 24.8.09 תביעה זו כנגד גרושתו – הנתבעת מס' 1 וכנגד שני בניו שהם הנתבעים 2 ו – 3 והוא עותר לפירוק השיתוף בדירה (תמ"ש 50380/09). כמו כן, עתר התובע בתובענה נוספת שהגיש ביום 26.10.09 כנגד הנתבעים, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין חלקו בדירה (30%) וזאת החל מחודש אוקטובר 2002 בסך של 80,154 ₪ (תמ"ש 50381/09).

9. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעות מחוסר עילה. לטענתם, נוסח ההסכם ברור ביותר ונקבע בו כי האישה זכאית להתגורר בדירה כל עוד שהיא לא תינשא בשנית. מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת לא נישאה בשנית, אין לתובע זכות לפירוק השיתוף ולדמי שימוש ראויים.

10. לדבריהם, נקבע במפורש בהסכם כי הזכות היא "להבטחת מגוריהם של האישה
והילדים".

11. כמו כן, הנתבעים טוענים כי פעמיים היתה התייחסות בהסכם למועד הגיעם של הילדים לגיל 18 הן בנושא המשמורת והן בנושא המזונות. לו היו הצדדים רוצים להגביל את מגורי האישה בדירה עד ליום שבו הילדים יגיעו לגיל 18, היה הדבר נקבע במפורש בהסכם.

12. לדברי הנתבעים, הבטחת מגורי האישה יכולה להיעשות אף באמצעות השכרת הדירה ולו היה התובע מעוניין להגביל את זכות האישה להשכיר את הדירה, היה עליו לקבוע זאת במפורש בהסכם.

13. הנתבעת אף טענה כי היא ערכה שיפוץ מקיף בדירה בסוף שנת 1998 ותחילת שנת 1999 בעלות של כ – 60,000 ₪.

14. בק.מ. שהתקיים ביום 8.4.10 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הם יסכמו בכתב את טענותיהם ביחס לשאלה העקרונית דהיינו, האם יש עילה לתביעה לפירוק השיתוף ולדמי שימוש ראויים ורק אם ייקבע כי קיימת עילה, יתקיים דיון באשר לשתי שאלות: האחת – מאמתי מגיע לתובע דמי שימוש ראויים והשנייה – האם הדירה שופצה ע"י הנתבעת ואם כן, כיצד יש לחשב את הערכת השיפוצים ודמי השכירות הראויים.

15. הצדדים ביקשו ארכה לצורך שקילת הצעת פשרה ומשלא עלה בידי הצדדים להגיע לפשרה, הגיש התובע את סיכומי טענותיו ביום 26.10.10, הנתבעים ביום 22.11.10 והתובע הגיש סיכומי תשובה ביום 1.12.10.

ב. דיון והכרעה

1. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2), 265 בעמ' 311 קבע כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט ברק כי:

"חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים".

בעמ' 313 נקבע כי:

"אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני… החוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית… הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא. הוא נגזר משיקולים של היגיון".

בעמ' 327 נקבע כי:

"עקרון תום הלב לא בא להפוך הסדר כושל להסדר ראוי. הוא בא להגשים, על פי הקווים שנקבעו בחוזה הקיים, את שהחסירו הצדדים. הוא בא להשיב למקומה "הפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים".

ראה גם: ע"א 324/63 הלוי סגל נ' חברת ג'רג'ני מג' בע"מ, פ"ד יח (4) 371 בעמ' 373.

במקרה דנן, הסכימו הצדדים כי ההחלטה תינתן על בסיס סיכומים בכתב וללא שמיעת ראיות ולפיכך עלינו לבדוק את אומד דעתם של הצדדים על פי העקרונות המפורטים לעיל. בהעדר אפשרות לקביעת אומד הדעת הסובייקטיבי, יש לבחון את אומד הדעת האובייקטיבי המושפע מעיקרון תום הלב.

2. ההסכם קובע בצורה ברורה וחד משמעית כי הדירה "תישאר מוחזקת בידי האישה ושני הבנים להבטחת מגוריהם עד שהאישה תחליט להינשא בשנית". לא נאמר כלל כי זכות האישה להתגורר תפקע לאחר שהילדים יגיעו לגיל 18 או לאחר שיעזבו את הדירה. הצדדים הסכימו כי המועד שבו ניתן יהיה לפרק את השיתוף בדירה הוא היום שבו האישה תינשא בשנית.

3. בהסכם נאמר במפורש כי סעיף זה נועד "להבטחת מגוריהם של האישה והילדים". נאמר במפורש גם "האישה" ולא רק הילדים.

4. צודקים הנתבעים כי כשרצו הצדדים לקבוע כי נושא מסוים יהיה בתוקף עד שהקטינים יבגרו, הם ציינו זאת במפורש. הצדדים קבעו שהמשמורת על הקטינים תהיה בידי הנתבעת עד הגיעם של הילדים לגיל 18 והמזונות ישולמו עד הגיעם של הילדים לגיל 18. לו רצו הצדדים להגביל את זכות האישה למגורים בדירה עד למועד זה – דהיינו עד למועד שהילדים יבגרו – היה עליהם לציין זאת במפורש. כפי שטוענים הנתבעים בסעיף 28 לסיכומיהם: "היות והצדדים ציינו את מועד הגיע הקטינים לגיל 18, מספר פעמים, דווקא העובדה שלא ציינו זאת בהקשר של מכירת הדירה, מלמדת שלא זאת היתה כוונת הצדדים".

5. גם העובדה שהתובע השתהה במשך שנים רבות ולא הגיש את תביעתו סמוך לאחר שהנתבע מס' 3 הפך לבגיר בחודש אוקטובר 1997 ואף לא בשנת 2004, עת שלטענתו אף אחד מהילדים כבר לא התגורר בדירה, והוא הגיש את תביעתו רק בחודש אוגוסט 2009, מלמדת כי כנראה גם התובע סבר שלנתבעת זכות מגורים בדירה אף לאחר שהילדים בגרו ואין עילה לפירוק השיתוף.

6. לפיכך, אני דוחה את פרשנות התובע להסכם לפיה כוונת הצדדים היתה שזכותו של התובע לפירוק השיתוף בדירה מתגבשת מעת שהילדים הגיעו לגיל 18. מילותיו של ההסכם בנושא זה ברורות ואין לקבל את עמדת התובע כי כוונת הצדדים היתה להעניק זכות מגורים לנתבעת רק עד שהילדים יבגרו.

7. ואולם, אני סבור כי השאלה מה יקרה אם הנתבעת תחייה עם ידוע בציבור באופן קבוע, היא בגדר "חסר" שלא צוין בהסכם. לא מדובר ב"הסדר שלילי" הקובע כי רק במקרה של נישואין ולא במקרה של חיים קבועים עם בן זוג, יחול האמור בהסכם. הצדדים לא התייחסו למצב כזה בהסכם והם כנראה לא חזו אותו. השאלה היא, כיצד לפרש חוסר זה?

8. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 קובע כי:

"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מסוג זה, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

9. בע"א 5587/93 דניאל נחמני נ' רותי נחמני ואח', פ"ד מט (1), 485 בעמ' 515 קבע בית המשפט העליון כי:

"חוק החוזים העמיד לרשותנו מכשיר אחד, והוא עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 שבו… העולה מעיקרון תום הלב לעניין השלמת "חסר" בחוזה הוא כי יש להשלימו באופן המגשים את תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית… תום הלב דורש כי לחוזה יינתן מובן העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של הצדדים ועם עקרונות היסוד של השיטה".

ראה גם: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.12.03 מפי הנשיא ברק, בפיסקאות 22-23 לפסק הדין).

10. הסכם גירושין הוא חוזה "ארוך טווח" המכונה אף "חוזה יחס". ההסכם מושתת על מערכת יחסים נמשכת בין הצדדים. הפרופ' ג. שלו בספרה "דני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", בעמ' 105 אומרת כי בחוזים מעין אלו יש להפעיל את דרישת תום הלב "ביתר שאת". לדבריה (עמ' 114): "הדעה המקובלת כיום – הן בפסיקה והן בספרות המשפטית – היא שניתן לראות בעיקרון תום הלב מקור להשלמת חסר בחוזה".

ראה גם: פרופ' מיגל דויטש, "תום לב בשימוש בזכויות – "קווים אדומים" לתחולת העיקרון?", עיוני משפט יח (1), עמ' 261 בעמ' 267-268.

11. לפיכך ולאור העקרונות הנ"ל, אני סבור כי יש לפרש את החסר הקיים בהסכם, כך שהמילים "להינשא בשנית" יכללו אף מגורים משותפים עם בן זוג קבוע כידועים בציבור. הצדדים לא כתבו כי במידה ותהיה לאישה בן זוג קבוע תיפסק זכותה וציינו מקרה של נישואים שניים בלבד. ואולם, הפרשנות הראויה של ביטוי זה באה לרבות אף מצב בו לאישה יהיה בן זוג קבוע שיהווה לה עוגן כלכלי בדומה לבעל. הרציונאל שעמד מאחורי קביעת היום שבו תינשא הנתבעת בנישואין שניים כ"יום הקובע" לביצוע פירוק השיתוף, חל במידה דומה מאוד אף ביחס ליום שבו תחייה הנתבעת עם בן זוג באופן קבוע. אכן שונה מעמדה של ידועה בציבור ממעמדה של אישה נשואה בכל הנוגע לזכות המזונות. ואולם, דווקא עם ההתפתחות בפסיקה בנושא "מזונות שיקום" לידועה בציבור, הלך והצטמצם הפער אף בנושא זה. פרשנות ההסכם כך שתקבע כי אף מגורים משותפים עם בן זוג קבוע ללא נישואין פורמאליים, לא תיחשב כ"נישואין בשנית" לצורך ההסכם, היא פרשנות חסרת תם לב הפוגעת יתר על המידה בזכות הקניין של התובע בדירה.

12. לא הגיוני כי רק בגלל שהנתבעת "לא שברה את הכוס" היא תוכל לגור עם בן זוגה בדירה אחרת ולשלשל לכיסה את כל דמי השכירות של הדירה במשך כל ימי חייה. פרשנות זו אינה משקפת את ההיגיון שבבסיס ההסכם ואת החובה לקיים חוזה בתם לב.

13. לו אכן היתה הנתבעת ממשיכה להתגורר בגפה עד לאחר אריכות ימים ושנים, לא היה התובע זוכה לעולם לפרק את השיתוף בדירה בימי חייה של הנתבעת. התובע לקח בחשבון כי יתקיים מצב כזה, על אף הפגיעה הקשה בקניינו. ואולם, מצב בו בעצם הנתבעת "מערימה" ו"מתחכמת" עם ההסכם – והיא חייה עם בן זוג קבוע ועומדת על מניעת פירוק השיתוף – לא סביר כי אף הוא ייחסה תחת כנפי הזכות שהוענקה לה בהסכם. הדבר מהווה שימוש שלא בתם לב בזכות שהוענקה לנתבעת בהסכם, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

14. הדבר בולט במיוחד במקרה דנן, שבו אנו עוסקים בזכות קניינית של פירוק השיתוף בדירה המשותפת. מאחר ומדובר בזכות קניינית, יש ליתן פרשנות מצמצמת לפגיעה בה. יפים לעניינו דברי כב' סגנית הנשיא השופטת נילי מימון בתמ"ש 14556/98 ר.ר. נ' ר.א. [פורסם בנבו] (ניתן ביום 20.1.09):

"זכות התובעת לפירוק השיתוף בדירת הצדדים הינה זכות על, זכות יסוד, המוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". משעומדת זכות יסוד מול זכויות הנובעות מחוזה, יש ליתן לסעיפי החוזה פרשנות ככל הניתן המגנה על זכות היסוד, זכות הקניין ולא עומדת מנגד לה. עוד יודגש כי המחוקק בהליכה בתלם של ההגנה על זכות הקניין, המוגנת על ידי חוק יסוד, קבע כי הזכות לפירוק שיתוף בנכס אשר אף היא זכות קניינית, קיימת לשותף בכל עת. עוד קבע המחוקק בסעיף 37(ב) לחוק המקרקעין… כי על אף שנקבע תנאי בין שותפים לפיו ימנע שותף מלדרוש פירוק שיתוף בנכס, רשאי בית המשפט כעבור שלוש שנים להורות על פירוק השיתוף אם נראה לו הדבר מוצדק בנסיבות העניין".

15. במקרה דנן, כל הילדים בגרו זה מכבר, לנתבעת בן זוג ידוע בציבור שהיא חייה עמו ולפיכך אין כל מקום לעכב את פירוק השיתוף. אין גם כל הצדקה שהתובע ימשיך לממן מחצית מתשלומי התיקונים בדירה, שעה שייתכן מאוד שהנתבעת לא תינשא בשנית לעולם אלא תמשיך לגור באופן קבוע עם בן זוגה בדירה אחרת. ברור בענייני כי לא זו הפרשנות הראויה של החסר שמצוי בהסכם.

16. תימוכין לפרשנותי ניתן למצוא בשורה של פסקי דין שבהם פורשו המילים "בני זוג" כחלים אף על ידועים בציבור. לדוגמא: ברע"א 4196/98 ניקול לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה (1), 12 קבע בית המשפט העליון כי פרשנות המונח "בן זוגו" הקבוע בסעיף 78 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כולל גם ידועה בציבור. כפי שקבע הנשיא ברק: "משמעות זו של המונח "בן זוגו" נופלת למתחם המשמעויות הלשוניות של הדיבור "בן זוגו" (עמ' 41 לפסק הדין). הלכה דומה נקבעה בע"א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ' עליזה לבנון, פ"ד נז (5) 309 ולפיה פרשנות המונח "בן זוג" לעניין פטור והנחה במס רכישה כולל אף ידועים בציבור.

17. כמו כן, נקבע בבג"ץ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יונתן דנילביץ ואח', פ"ד מח (5), 749 כי המונח "בן/בת זוג" בהסכם קיבוצי המעניק טובת הנאה לבן זוג כולל אף בן זוג מאותו מין. גם פסק הדין בע"א (נצ') 3245/03 ירושת המנוח ש.ר.ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (ניתן בדעת רוב ביום 11.11.04) פירש את סעיף 55 לחוק הירושה אשר נאמרו בו המילים "איש ואישה" ככולל אף בני זוג מאותו המין. אם המונח "איש ואישה" הקבוע בדבר חקיקה כולל אף בן זוג מאותו מין, קל וחומר שנוכל לפרש את הביטוי "תינשא בשנית" שנאמר בהסכם, ככולל גם חיים עם ידוע בציבור. רק פירוש כזה, מעניק היגיון ותם לב לאמור בהסכם.

18. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובע כי יש לפרק את השיתוף בדירה לאלתר. ואולם, דמי השימוש מגיעים לתובע רק מיום שבו עזבה הנתבעת את הדירה ועברה לגור בדירה שכורה עם בן זוגה בחודש אפריל 2008. במידה והתובע יבקש להוכיח כי המועד שבו החלה הנתבעת לחיות יחדיו עם בן זוגה תחת קורת גג אחד הוא מוקדם יותר, יתקיים דיון בנושא כפי שהוסכם כאמור לעיל.

19. לצורך, מכירת הדירה אני ממנה את ב"כ הצדדים לכונסי נכסים.

20. כמו כן, אני ממנה כשמאית מטעם בית המשפט את הגב' ז'קלין חכם מבני ברק, אשר תעריך את שווי הדירה כיום, את ערך עלות השיפוצים שהנתבעת ערכה בדירה מאז שנת 1985 כשהם משוערכים נכון להיום, וכן את גובה דמי השימוש הראויים בדירה החל מחודש אפריל 2008 ועד היום. חוות הדעת תוגש בתוך 30 יום ושני הצדדים יישאו בשכ"ט השמאית בחלקים שווים.

21. לאחר קבלת חוות הדעת, יינתנו הוראות משלימות ויתקיים דיון במידת הצורך, בהתאם לפלוגתאות שנקבעו ע"י הצדדים כמפורט לעיל.

5129371
54678313
22. מאחר והתביעות התקבלו רק בחלקן, הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"א, 2 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

5129371
54678313

נפתלי שילה 54678313-50380/09
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו